אגירה כפייתית – Hoarding

 

מהי אגירה כפייתית?

אגירה כפייתית, או בשמה הלועזי Hoarding, הינה תופעה התנהגותית שמאופיינת באיסוף אובססיבי של חפצים שלעיתים קרובות אינם שימושיים או פרקטיים ובאופן כללי יכולים לרוב להיחשב לחפצים חסרי ערך. ההפרעה מתבטאת גם באיסוף עצמו וגם באי היכולת או אי הרצון להיפטר מהם, מה שנחשב למעשה לפעולת האגירה. באופן רשמי הפרעת אגירה כפייתית אינה נחשבת להפרעה העומדת בפני עצמה, אולם ידועה כמשתייכת למשפחה של הפרעות שמסווגות תחת הפרעות ה-OCD, אובססיביות קומפולסיביות. ההפרעה נפוצה יותר בגילאים מבוגרים ופחות אצל צעירים, ומדברים היום על סדר גודל של כ-3-5% מכלל האוכלוסייה אשר סובלים ממנה ברמות משתנות.

התייחסות החברה להפרעה זו היא אולי אחת הנקודות הכאובות ביותר בה. מדובר בבעיה אמיתית וכואבת שלפעמים נוטים לזלזל בה וללעוג ללוקים בה. הפגיעה שגורמת התופעה היא מגוונת ובאה לידי ביטוי בדברים שונים. בסופו של יום מהווה פגיעה אמיתית באיכות חיים של אדם הלוקה בה ולא פחות בקרובים אליו ואלו הגרים איתו. להלן תופעות ובעיות אפשריות:

  • תפקוד לקוי בבית – בשל אגירה של חפצים רבים, יש גם בעיית מקום אחסון ולפעמים אף מקום לזוז בחופשיות בבית. אם זה במטבח אז יש בעיה לבשל, אם בחדר השינה יש בעיה לישון בנוחות וכן הלאה.
  • בריאות – צבירה של דברים צוברת איתה גם אבק ולכלוך ומפריעה בכלל לניקיון תקין של הבית. ועל כן נוצרת בעיה תברואתית במאיימת על בריאותם של החיים בבית. הבעיה עלולה גם להוות איום וסכנה ממשית במקרה של שריפה בבית.
  • מעמסה כלכלית – פעמים רבות הצבירה של החפצים כרוכה בהוצאות כספיות רבות שעלולות להביא את הלוקים בהפרעה למצב כלכלי בעייתי, שכן כל כספיהם הולך על צבירת החפצים הללו.

בנוסף לבעיות הלוגיסטיות והפיזיות במתוארות למעלה, ישנה כמובן גם הבעיה החברתית והמשפחתית. האגירה מהווה מעמסה על כל מי שחי בקרבתו של האדם הסובל ממנה ויש לכך כל מיני השלכות. אי אפשר לנהל אורח חיים בריא ותקין, לפעמים נפגעת גם העבודה, אי אפשר לארח אנשים וכן הלאה. כעסים נצברים ומערכות יחסים מושפעות מאוד מהבעיה. ובשל כל הסיבות הללו ואחרות, רצוי ומומלץ להתייחס במלוא הרצינות להפרעה ולתת לה מענה טיפולי מתאים, לטובת כל המעורבים. ובהחלט יש מה לעשות, כפי שנפרט בהמשך.

 

סימפטומים של אגירה כפייתית

כיצד מזהים שמדובר בהפרעת hoarding ולא סתם תחביב איסוף אהוב במיוחד? ובכן יש הבדלים בקיצוניות ובהיקף ההתמסרות לנושא. תסמינים שעשויים להצביע על כך שמדובר בתופעה של אגרנות אובססיבית כוללים בין השאר שמירה על חפצים שונים בכמויות גדולות למען "שימוש עתידי כלשהו", קושי להיפטר ולזרוק חפצים לפעמים עד כדי חיטוט באשפה ושליפת חפצים ממנה.

בנוסף, קנייה כפייתית לאורך זמן של חפצים או מצרכים בכמויות גדולות שהן מעבר למה שצריך לשימוש סביר, בתואנה שיש בהם צורך – שוב – לשימוש עתידי. לפעמים הטענה היא כי אגירת החפצים מיועדת בכלל לשימושם של אנשים אחרים ולא לשימוש עצמי ולכן חשוב להחזיק בהם ולא להיפטר מהם. באופן כללי, ניתן לזהות חששות ופחדים אמיתיים אצל מי שלוקה בהפרעה מול ניסיון לזרוק דברים או להיפטר מהם, כאילו זריקתם תביא לתוצאה רעה כלשהיא ועל כן מהווה איום; התחושה שאם יזרקו, עלול לקרות מצב נורא בו יצטרכו את הדברים והם לא יהיו ברשותם. בנוסף ישנם רגשות קשים של אשמה במידה ונפטרים מהחפצים האלו, שמונעת מהם לשחרר, בעיקר כאשר צוברים את החפצים עבור אנשים אחרים לכאורה.

אחד הדברים המעניינים אגב, הוא כיצד הסובלים מאגרנות כפייתית אינם מודעים לרוב למצבם, וזאת בניגוד לאנשים הסובלים מהפרעות OCD אחרות, שברוב המקרים מודעים עד כאב למצבם. לרוב אבחון וגם הגעה לטיפול הם ביוזמתם של אנשים קרובים הכואבים את המצב ורוצים לתקנו.

 

מה גורם לאגירה כפייתית ואיך מטפלים בה?

באופן כללי אנחנו מדברים על קושי להיפטר מחפצים מתוך פחד וחוסר ביטחון, כאילו שמירת החפצים בצורה אובססיבית מגוננת בצורה כלשהיא. איך בכלל מגיעים למצב הזה? ובכן ההסבר הנפוץ הוא כמו ההסברים על הפרעות OCD באופן כללי.

הגישה הפסיכו דינמית מסבירה את התופעה בין השאר כסימפטום של קונפליקט פנימי אישי בלתי פתור, שבא לידי ביטוי בבניית מנגנון הגנה של אגירת חפצים קומפולסיביות, שכמעט בלתי אפשרי לשלוט בה בלי טיפול והתערבות חיצונית. קונפליקט בלתי פתור יכול להיגרם גם בשל גורמים נסיבתיים כמו טראומה כלשהיא בעבר וגם בשל גורמים פיזיולוגיים – נוירולוגים, חוסר איזון כימי במוח. ההסבר הנוירולוגי המדעי הוא פעילות יתר במה שנקרא בעגה המקצועית המעגל הקורטיקלי-סטיראטלי-תלמי (cortical-striatal-thalamic-cortical circuit) – שרשרת של נוירונים במוח שפעילותה הסדירה מופרת, והתוצאה היא אי יכולת להגביל מחשבות ומעשים חוזרים, במקרה שלנו – אגירה כפייתית. בעוד שאגירה היא אקט אינסטינקטיבי לחלוטין שמקורו בטבע הכי בסיסי של אנשים ובעלי חיים, במקרה זה האינסטינקט הזה הוא קיצוני במיוחד.

הטיפול שהיום נחשב למתאים ביותר הוא טיפול שנקרא CBT – Cognitive Behavioral Therapy. זהו טיפול שבא לאבחן ולפתור את הבעיה בשני רבדים עיקריים, המשלימים אחד את השני – הרובד החשיבתי והרובד המעשי (קוגניטיבי והתנהגותי).

ברובד הקוגניטיבי מזהים ראשית את דפוסי החשיבה הבעייתיים שמביאים לאגירת חפצים ובמקביל לא מאפשרים שחרור מהחפצים בשל פחדים ואמנות מוטעות שונות ("אם אפטר מהחפצים משהו רע יקרה"). במקרה של אגרנות, חשוב להבין מהם החפצים אותו אוגר האדם ומה התחושות המלוות (האם זו אגירה "סנטימנטלית"? האם אגירה "פרקטית"?). את הדפוסים הבעייתיים מחליפים בדפוסים חיוביים-משחררים באמצעות טכניקות שונות. דפוסי המחשבה הבעייתיים ייבחנו אל מול המציאות כדי להפריכם ולהעלות את המודעות אצל האדם הסובל.

ברובד ההתנהגותי לומד המטופל טכניקות שונות שיעזרו לו להתמודד עם מה שמפריע לו מבלי לאגור חפצים. דפוסי המחשבה חיוביים ייבחנו בשטח ואם צריך, עם ליווי בשטח בזמן אמת, כדי להראות לסובלים מהפרעת האגירה כי לא יקרה שום דבר רע משחרור החפצים ואפילו יקרו דברים חיוביים. אפשר לחלק את החפצים הנאגרים בצורה פרגמטית לקבוצות, לבחון יחד עם המטופל כמה שימוש נעשה באמת בחפצים (למשל, האם ישנם חפצים בבית שלא נעשה בהם שימוש מספר שנים? מה יקרה אם לא יהיו יותר בבית?).

הטיפול מיועד לפתור את הבעיה לטווח הארוך וכמובן בטווח הקצר ביותר שניתן – להקל על התחושות הקשות והמצוקה שמלווים את כל מי שמעורב, מהאדם הסובל עצמו ועד לאנשים החיים בקרבתו. האפקט המיידי של ניקיון הבית מהחפצים שנאגרו הוא לרוב הקלה עצומה אצל האוגרים, בניגוד לחשש הרווח מתגובה קשה ודיכאון.

 

מה זה טיפול CBT?

ניתן לקרוא אודות הטיפול באמצעות הקישורים הבאים:

 

יש עוד שאלות?

ניתן לקבל עוד תשובות באמצעים הבאים: