אגרנות כפייתית היא הפרעה נפשית ותופעה התנהגותית שמאופיינת באיסוף אובססיבי של חפצים שלעיתים קרובות אינם שימושיים או פרקטיים ובאופן כללי יכולים לרוב להיחשב לחפצים חסרי ערך.
ההפרעה מתבטאת גם באיסוף עצמו וגם באי היכולת או אי הרצון להיפטר מהם. ככל שהזמן עובר החפצים שנאגרים ממלאים כל חלל בביתו של הסובל מהבעיה, עד כי לא ניתן להתנועע בחלל הבית או להשתמש בחדריו.
אגרנות יכולה להיות מסוכנת לסובל ממנה ולאלו שחולקים איתו את המרחב:
לרוב אבחון וגם הגעה לטיפול הם ביוזמתם של אנשים קרובים הכואבים את המצב ורוצים לתקנו.
ישנם כמה סוגים של אגרנות. עם זאת, בעוד שחלק מהאנשים עשויים לחות סוג ספציפי של אגרנות כפייתית אחרים יכולים להשתייך לקטגוריה כללית יותר.
איסוף ניירות, ספרים, בגדים, או זבל
קנייה כפייתית של פריטים ללא צורך
אגירת חיות, מעבר ליכולת לטפל בהן
איך מזהים שמדובר בהפרעת אגרנות ולא סתם תחביב איסוף אהוב במיוחד? הבדלים בקיצוניות ובהיקף ההתמסרות לנושא.
בעיות חברתיות ומשפחתיות – האגירה מהווה מעמסה על כל מי שחי בקרבתו של האדם הסובל ממנה. היא מפריעה לנהל אורח חיים בריא ותקין, פוגעת בעבודה, ביכולת לארח אנשים וכן הלאה. כעסים נצברים ומערכות יחסים מושפעות מאוד מהבעיה.
הגישה הפסיכו דינמית מסבירה את התופעה בין השאר כסימפטום של קונפליקט פנימי אישי בלתי פתור, שבא לידי ביטוי בבניית מנגנון הגנה של אגירת חפצים קומפולסיביות, שכמעט בלתי אפשרי לשלוט בה בלי טיפול והתערבות חיצונית.
קונפליקט בלתי פתור יכול להיגרם גם בשל גורמים נסיבתיים כמו טראומה כלשהיא בעבר וגם בשל גורמים פיזיולוגיים – נוירולוגים, חוסר איזון כימי במוח.
ההסבר הנוירולוגי המדעי הוא פעילות יתר במה שנקרא בעגה המקצועית המעגל הקורטיקלי-סטיראטלי-תלמי (cortical-striatal-thalamic-cortical circuit) – שרשרת של נוירונים במוח שפעילותה הסדירה מופרת, והתוצאה היא אי יכולת להגביל מחשבות ומעשים חוזרים, במקרה שלנו – אגירה כפייתית.
בעוד שאגירה היא אקט אינסטינקטיבי לחלוטין שמקורו בטבע הכי בסיסי של אנשים ובעלי חיים, במקרה זה האינסטינקט הזה הוא קיצוני במיוחד.
הטיפול אותו מציעה גישה זו הינו תרופתי ומטרתו להגביל את הפעילות של מסלול זה. טיפול זה יעיל במיוחד, כאשר הוא מהווה השלמה לטיפול קוגניטיבי- התנהגותי.
הטיפול שהיום נחשב למתאים ביותר הוא טיפול שנקרא CBT – Cognitive Behavioral Therapy. זהו טיפול שבא לאבחן ולפתור את הבעיה בשני רבדים עיקריים, המשלימים אחד את השני – הרובד החשיבתי והרובד המעשי (קוגניטיבי והתנהגותי).
ברובד הקוגניטיבי מזהים את דפוסי החשיבה הבעייתיים שמביאים לאגירת חפצים ובמקביל לא מאפשרים שחרור מהחפצים בשל פחדים ואמנות מוטעות שונות ("אם אפטר מהחפצים משהו רע יקרה").
במקרה של אגרנות, חשוב להבין מהם החפצים אותו אוגר האדם ומה התחושות המלוות (האם זו אגירה "סנטימנטלית"? האם אגירה "פרקטית"?).
את הדפוסים הבעייתיים מחליפים בדפוסים חיוביים-משחררים באמצעות טכניקות שונות. דפוסי המחשבה הבעייתיים ייבחנו אל מול המציאות כדי להפריכם ולהעלות את המודעות אצל האדם הסובל.
ברובד ההתנהגותי לומד המטופל טכניקות שונות שיעזרו לו להתמודד עם מה שמפריע לו מבלי לאגור חפצים. דפוסי המחשבה חיוביים ייבחנו בשטח כדי להראות לסובלים מהפרעת האגירה כי לא יקרה שום דבר רע משחרור החפצים ואפילו יקרו דברים חיוביים.
אפשר לחלק את החפצים הנאגרים בצורה פרגמטית לקבוצות, לבחון יחד עם המטופל כמה שימוש נעשה באמת בחפצים (למשל, האם ישנם חפצים בבית שלא נעשה בהם שימוש מספר שנים? מה יקרה אם לא יהיו יותר בבית?).
הטיפול מיועד לפתור את הבעיה לטווח הארוך וכמובן בטווח הקצר ביותר שניתן – להקל על התחושות הקשות והמצוקה שמלווים את כל מי שמעורב, מהאדם הסובל עצמו ועד לאנשים החיים בקרבתו.
האפקט המיידי של ניקיון הבית מהחפצים שנאגרו הוא לרוב הקלה עצומה אצל האוגרים, בניגוד לחשש הרווח מתגובה קשה ודיכאון.
